תביעת חוב מלווה עני – מתי עוברים על איסור "לא תהיה לו כנושה"?

איסור זה נלמד מהכתוב "לא תהיה לו כנושה" (שמות כ"ב, כ"ד). בסוגיה זו (הקשורה לחושן משפט סימן צ"ז).

מצינו בתורה חמש הגנות מרכזיות שהעמידה ההלכה לטובת הלווה:

• איסור "לא תהיה לו כנושה" (סוגיה הקשורה לחושן משפט סימן צ"ז).
• איסור ריבית (סוגיה הקשורה ליורה דעה סימן קס"ו).
• דין שמיטת כספים בסוף שנת השמיטה (סוגיה הקשורה לחושן משפט סימן ס"ז).
• איסור ליטול משכון מבית הלווה שלא ברשות בית דין (סוגיה הקשורה לחושן משפט סימן צ"ז).
• דין "מסדרים לבעל חוב" (סוגיה הקשורה לחושן משפט סימן צ"ז).

כאשר בית דין יורדים לנכסי הלווה לגבות את החוב, אין נוטלים את כל אשר לו ומניחים אותו בחוסר כל. ההלכה קובעת כי משאירים ללווה מזון לשלושים יום, כסות לשנים עשר חודש, מיטה ומצע, ומנעלים הדרושים למחייתו הבסיסית (סוגיה הקשורה לחושן משפט סימן צ"ז).

בשיעור הובאה דוגמה מעשית למציאות שבה המלווה פוגש את הלווה ברחוב או בבית המדרש: אף אם המלווה אינו מוציא מפיו תביעה מפורשת, עצם עמידתו לפני הלווה והבטתו בו כשיודע שאין לו במה לשלם – מביאה את הלווה לידי בושה וכלימה, והרי זה עובר על איסור "לא תהיה לו כנושה".